YtseJammers Israel

האיזון נמצא לדעתי בימי I&W, אני אמנם אוהב מטאל אבל זה פחות הסגנון שהייתי רוצה לשמוע מדרים.
סינס הוא עדיין האלבום הכי טוב לדעתי אבל נראה לי שזה יותר בגלל התפרצות יצירתית של הלהקה מאשר מידת הכבדות,
למרות שהוא גם מאוזן מאוד.

לדעתי האלבומים הגדולים של דרים זה עד סינס (כולל כמובן, אני אוהב אותך רודס) לדעתי זה נובע גם מעניין ההתפתחות, קשה לי לציין משהו מסוים כרגע, אבל אני לאו דווקא מחפש איזון, אני מחפש מוזיקה טובה לשמוע ברגע נתון של מצב רוח מסוים, אני יכול להנות גם מלשמוע את בריטני ספירס, הכל עיניין של מצב רוח, אם מדברים על מורכבות אז אני חולה על המורכבות של spiral architect למשל, אני מאוד אוהב את השילוב הזה של פיוז'ן ומטאל, יהיה נחמד לשמוע את דרים באלבום מאוד מורכב ולא צפוי, שממש יפתיעו. עכשיו למשל אני שומע את an evning with pohn petrucci and jordan rudess . בא לי משהו יותר רגוע

לפי דעתי כל העניין זה במשהו אחר. זה בפרוגרסיביות.
פרוגרסיביות לא אומר כבד או קל, אלא אומר התקדמות.
התפתחות של הרעיונות המוזיקליים, תוך כדי השיר, משיר לשיר באלבום אחד ומאלבום לאלבום.

אלבום שהרעיונות המוסיקליים שבו דיי חוזרים על עצמם לאורכו, כמו אוקטובריום (עד השיר אוקטובריום עצמו) או TOT, ישמע לכם כבד מדי או קליל מדי, תלוי מה האינטואציה של האלבום.
הלכה למעשה, אוקטובריום הוא אלבום כבד מאד. the root of all evil, these walls, panic attack וnever enough   הם שירים כבדים מאד יחסית לדרים, והם מהווים את רוב האלבום. הבעיתיות בו היא ההרגשה שהרעיונות חוזרים על עצמם, אין התפתחות עד השיר האחרון.
TOT הוא באמת אלבום כבד מבחינת ההוויה שלו, אבל מצד שני - הסאונד הכי כבד של דרים היה דווקא ב6D, אבל ההתפתחות המוזיקלית שבו גרמה לרוב האנשים פה לומר שבו יש את האיזון הזה בין כבד לקל. בTOT יש מחסור גדול בהתפתחות מוזיקלית.
עוד דוגמא הוא סינס. סינס הוא אלבום כבד לכל דבר. יש בו רוב מוחלט של ריפים כבדים בגיטרה. אבל ההתפתחות שלו הופכת אותו לאלבום פרוגרסיבי מוצלח במיוחד.  

בקיצור, הבנתם מה שאני מנסה לומר.

בדיוק

נכון

לא ממש לא התכוונתי למטרופוליס 3.
פשוט התכוונתי לעצם העובדה שהיה המשך בכלל למטרופליס

פורטנוי אומר הרבה דברים

אתה מתכוון 3...
ופורטנוי אמר חד וחלק שלא יהיה חלק 3 למטרופוליס!

טוב אז:
אני חושב שהאיזון בין הכבדות המטאליסטית לבין היצירתיות הפרוגרסיבית נמצאת באלבומים כמו sfam, fii, 8v, בהם אני מוצא יותר את המורכבות והתחכום שקצת חסרים באלבומים מסוימים אלא יותר ריפים כבדים ומטאליים שנועלים כמעט אלבום שלם, כמו למשל tot שאגב: הוא לדעתי מאד מורכב, אדיר וטוב, אך הטון והסאונד עם הדגש המטאליסטי שבו קצת לוקחים את האלבום לכיוון קצת פחות מתוחכם ומסובך כמו שאני אוהב אצלך דרים. ואם לדבר על אפיקים אז: acos הוא פשוט האיזון המדהים מבחינתי, הלוואי ודרים יעבדו על משהו מהסוג הזה שיתפרס על אלבום שלם, מעין מטרופליס 2

או במילים אחרות פרוגרסיביות?

סיסטמטיק למשל, אחלה של אלבום לדעתי ואין לי בעיה איתו למרות שהוא טכני ומטאליסטי יותר ואפילו מיינסטרימי יותר. באיזון שלי אני חושב שצריך לחזור לקו הרוקרי הפרוגרסיבי,למורכבות כמו שאמרו, עוד רגש-אם זה האווירה שג'ורדן יוצר בשירים, או הסולואים של פטרוצ'י..
בקיצור, יותר רגש-מורכבות-רוק פרוגרסיבי בעתיד
וכמובן לשמוע עוד את ג'ון מיונג!@##

Octavarium די עונה להגדרה שלך, לא?

שאלה ממש טובה. אני אישית מאוד אוהב מטאל ו"כבדות", למרות שלדעתי סינס ואימג'ס הם האלבומים הטובים ביותר שלהם. אני יכול לצייר אידאל כעקרון, ששיר מסויים ישתנה מפרוגרסיבי שקט עד לכבד ונותן בראש - גיוון כזה בתוך שיר אחד ממש יעשה לי את זה. בפורקיופיין זה מופיע ממש יפה כמה פעמים האמת. כל זה בתוך איזה אפיק של חצי שעה פלוס מינוס, ואני המאושר באדם.

העניין הוא שמוסיקה כבדה יכולה להיות גם פרוגרסיבית, כמו שיכול להיות שיר שקט יותר, אך בעל מידת פרוגרסיביות לא פחות מזו שבכבד.
מבחינתי ה'איזון' קיים אי שם בתקופת Awake וסינס - בכלל, כמו עבור רבים אחרים, סינס היה סוג של היי-לייט בקריירה של דרים לדעתי. אבל גם אני לא מחפשת בהכרח איזון, ונהניתי גם מהאלבומים בסגנון TOT. אני חושבת שאם כבר משהו יכול להיות חסר לי במוסיקה שלהם (מה שנכון לגבי סיסטמטיק לצורך העניין) זה המורכבות וההתפתחות של היצירה, או במילים אחרות - אותו דבר קטן שמעלה את השיר לרמה של יצירה.
בסך הכל אני אוהבת את הכיוון הכבד שלהם, כל עוד הוא באמת מוגש עם הדרימיסטיות שבו.

בדיסקים האחרונים, ToT וSC אני מרגיש יותר כבדות במוזיקה, ולמרות שאין לי בעיה איתם, אני עדיין מעדיף את המוזיקה שיותר מתפתחת, יותר מעניינת, ופחות כבדה (כשאני אומר כבדה אני מתכוון פחות לסאונד ויותר לתחושה שהמוזיקה יוצרת). באוקטבריום אני מרגיש את ההפך, שיש יותר מדי קלילות, מן מוזיקה רזה כזאת שלא מעניינת אותי בכלל.

בקיצור, אני אוהב את המוזיקה שלי מתפתחת, פרוגרסיבית, הרבה יותר מאשר שDT שמים את הדגש על כבדות, כבדות בסאונד ובטח כבדות במוזיקה.

הייחוד שלהם שתפס אותי היה סינס, ואז 6D וכמעט כל מה שהיה לפני שני אלה היה הרבה יותר מאוזן ומעניין ממה שהגיע אחרי שני אלה.

לא מחפש שום איזון. שונא מטאל. רוצה דרים פרוגרסיבית כמו אימג'ס, FII, סינס, 6דגריז, וכ"ו. אני רוצה את דרים שהמציאו את הז'אנר.

אני חושב שאריאל אמר את זה טוב מאוד!
אצלי סינס הוא האיזון אבל אני לא מחפש איזון, אני מחפש מה שאני אוהב ובנתיים אני מאוהב בכל מה שדרים עשו, בין עם זה אלבום אגרסיבי ונותן בראש או אלבום יותר פופי כמו FII (ככה אני מרגיש אותו) או פרוגרסיבי כמו סינס או אימג'ס...
אני חושב שבכל שיר שלהם יש נגיעות פרוגרסיביות ואגרסיביות, בין אם זה במלודיות או בהרמוניות, באווירה שהוא יוצר או באווירה שאני נמצא בה באותו רגע.
אני יודע שזה נשמע קצת זיוני שכל...

לי אין דרים מועדפת, אני לא מחפש איזון מסוים במוזיקה שלי, אני מחפש מוזיקה טובה פשוט.

אבל בכל זאת - Voices למשל, מאוזן היטב, שקט וכבד, מרגש ועצבני כאחד, שירים כאלה גורמים לי להבין כל פעם מחדש למה זאת הלהקה האהובה עלי, גם TTT, למרות עודף האופטימיות בו, עדיין השיר הכי טוב שיש - גם הוא בהחלט מאזן יפה את ה"רעש" וה"שקט" בו.

יש גם שירים "כבדים" יותר, Beyond This Life לדוגמא, שמצליח להיות כבד כמעט לכל אורכו ולעניין את המאזין לכל אורכו, ולעומתו אפשר להעמיד את Constant Motion, שהוא כבד ואחלה שיר שכיף לשמוע, אבל הוא לא מי יודע מה פרוגרסיבי, לפחות עד הקטע אל-די-מיולה לפני הסולו.
כמה שאני אוהב את השירים הכבדים של דרים, הבלדות לא פחותות מהם, דוגמת Surrounded או TSCO שטובים כמו כל שיר אחר של דרים.

בקיצור, לדעתי הכל תלוי בדרים, שיכולים לכתוב שיר כבד/שקט/שמח/עצוב/אקוסטי/חשמלי, הכל תלוי בהגשה או בכתיבה, האיזון לא משמעותי בעיני, רק המוזיקה.

האיזון היה בסינס, בשבילי. אבל אני לא תמיד מחפש את האיזון הזה, ולדעתי הוא לא הכרחי בכל המקרים. נהנתי מאוד מtrain of thought (מoctavarium קצת פחות אבל לא כי הוא לא כבד) ולמרות שסינס מתעלה על השניים , אני חושב שזה לא בגלל האיזון המדובר..

אני מבין למה שמים איזון כמטרה אבל זה לא נחוץ תמיד ואני מוצא את עצמי נהנה הרבה גם מאלבומים מאוד לא מאוזנים (לאו דווקא של דרים.. יותר נכון בעיקר לא של דרים). האיזון הזה מספק חוויה מוזיקלית... WELL.. מאוזנת, נכון. וזו חוויה נחמדה מאוד, הדינמיקה מאוד מעניינת, דרים כמובן מצליחים בזה בגדול - זה מה שמייחד אותם בעיקרון. בשנים האחרון האיזון קצת נעדר, למרות שלדעתי סיסטמטיק הוא מאוזן ברמה יחסית לשניים הקודמים. בכל מקרה הנושא לא כל כך משנה לי, כל עוד המוזיקה עצמה טובה. והמוזיקה עצמה יכולה, שוב, להיות מאוד לא מאוזנת קחו לדוגמא להקות ברוטאל דת' מטאל, ועדיין להיות טובה (למרות שזה עניין סובייקטיבי).

אז למרות שהאיזון במוזיקה בשבילי הוא שולי, הוא עדיין מייחד את דרים ת'יאטר ובשבילי זו רק עוד נקודת זכות להם.

נראה שפה קבור הכלב.
שנים על גבי שנים, עם התקדמות הלהקה והוצאת אלבומים נוספים, ממשיך לתפוס נפח דיון רחב מאוד ומרכזי אצל מעריצי הלהקה - איפה נמצא האיזון הנכון בין הכבדות לתחכום, לפרוגרסיביות, או למלודיות.
כשטריין יצא רבים אמרו שהוא כבד מדי, כשאוקטבריום יצא- עדין מדי, כשסיסטמטיק יצא גם כן הרוב אמר שזה אגרסיבי מדי ולא מתאים.

אז איפה עומד לו האיזון המושלם בין המטאל לפרוג? האם זה בסיקס דיגריז? דיסק אקספרמינטלי שברצועה אחת השמיעה כבדות מטורפת, לאחר מכן דגש על פרוג, וקינח ביצירה בת 42 דקות שהתחילה בשקטות, נכנסה חזק לכבדות, חזרה לשקטות ובעצם עשתה ג'אגלינג בין השניים?

או שאולי דווקא שירים כמו This Dying Soul הם האיזון המושלם? נכון, הדיסטורשן שולט, אבל גם הפרוג באותה מידה- שיר מורכב, מתוחכם, בעל חלקים שונים, חלקם כבדים יותר וחלקם כבדים פחות.

או שהאיזון נמצא אי שם בימי I&W? אולי השיר האחרון שבאמת היה בו את התרכובת המאוזנת של פרוג וכבדות היה Learning to Live?

איפה אצלכם נמצא האיזון האולטימטיבי שיתן לכם את ההנאה הכי גדולה מהלהקה?