על ידי ilai fields #7 » ה' יוני 14, 2012 8:19 pm
אז ככה... האלבום נפתח עם Architect of Fortune (לא מתייחס ל- Forging) שהוא שיר בינוני פלוס, יש חלקים מיותרים שנשמעים כאילו הם סתם שם, אבל בגדול הוא שיר כיפי שנותן כיוון טוב לאלבום.
ממשיכים עם Namaste שהוא יצאה די סבירה יחסית לאלבום אבל חסר בו את המשהו המיוחד שהיה ללהקה בשני האלבומים הראשונים.
שלושת השירים הבאים: Game of Life, Reach Within ו- I Am בהחלט יכולים להזכיר פסקול של קומדיה רומנטית, כנו שעופרי אמר, בהרבה רגעים, ובכללי זה נשמע כמו שירים של להקה אחרת לגמרי. להקה שלא מתקרבת ליצירתיות ולטכניות של Circus Maximus. יותר מידי קטעים שנשמעים חוזרים על עצמם, בין עם זה המקצבים, המשקלים (4/4...) או הריפים.
בשיר Used הלהקה מתחילה להזכיר את העבר ההרבה יותר עשיר שלה. תבניות קצב משוגעות עם הדאבל בס והגיטרה, ברייקים מעניינים פה ושם אבל זה Too little, too late.
The one הוא עוד יציאה נחמדה אבל לא יותר מזה. לא נפתח למשהו יוצא דופן... חבל, יש לו פוטנציאל.
Burn After Reading הוא ניסיון להיות ה- Mouth of Madness של האלבום. אומנם אחד השירים הטובים באלבום (לא שיש המון כאלה) אבל עדיין לא מתקרב למה שהוא מנסה להיות לפי דעתי. החלק האינסטרומנטלי בהחלט מעניין ויש שם רגעים שיכולים להשתוות ל- Circus Maximus שאני אוהב, אבל איפשהו הכל נבלע בתוך ים של בינוניות.
השיר הסוגר Last Goodbye, אני מודה לא הצלחתי להתחבר אליו יותר מידי למרות אני חושב שיש לו לא מעט פוטנציאל... קשה לי עם השירה האיטית של מייקל בשיר הזה ומה שהצלחתי להבין מהשיר הוא הרבה קיטצ'יות (שימו לב לשם....)
בסופו של דבר זה לא זה.. איפה ה- Circus Maxmius שבה התאהבתי? תבניות קצב כמו בפתיחה של Sin, יצירות אפיות כמו Mouth of Madness, Glory of The Empire ו- The 1st Chapter, צעקות גבוהות של מייקל הסולן כמו ב- Alive, פתיחה משוגעת כמו ב- Why Am I Here ו- Abyss וכמובן חסר האינסטרומנטלי המשוגע שירים את האלבום.
אחת מאכזבות השנה אם לא ה...
5/10
אז ככה... האלבום נפתח עם Architect of Fortune (לא מתייחס ל- Forging) שהוא שיר בינוני פלוס, יש חלקים מיותרים שנשמעים כאילו הם סתם שם, אבל בגדול הוא שיר כיפי שנותן כיוון טוב לאלבום.
ממשיכים עם Namaste שהוא יצאה די סבירה יחסית לאלבום אבל חסר בו את המשהו המיוחד שהיה ללהקה בשני האלבומים הראשונים.
שלושת השירים הבאים: Game of Life, Reach Within ו- I Am בהחלט יכולים להזכיר פסקול של קומדיה רומנטית, כנו שעופרי אמר, בהרבה רגעים, ובכללי זה נשמע כמו שירים של להקה אחרת לגמרי. להקה שלא מתקרבת ליצירתיות ולטכניות של Circus Maximus. יותר מידי קטעים שנשמעים חוזרים על עצמם, בין עם זה המקצבים, המשקלים (4/4...) או הריפים.
בשיר Used הלהקה מתחילה להזכיר את העבר ההרבה יותר עשיר שלה. תבניות קצב משוגעות עם הדאבל בס והגיטרה, ברייקים מעניינים פה ושם אבל זה Too little, too late.
The one הוא עוד יציאה נחמדה אבל לא יותר מזה. לא נפתח למשהו יוצא דופן... חבל, יש לו פוטנציאל.
Burn After Reading הוא ניסיון להיות ה- Mouth of Madness של האלבום. אומנם אחד השירים הטובים באלבום (לא שיש המון כאלה) אבל עדיין לא מתקרב למה שהוא מנסה להיות לפי דעתי. החלק האינסטרומנטלי בהחלט מעניין ויש שם רגעים שיכולים להשתוות ל- Circus Maximus שאני אוהב, אבל איפשהו הכל נבלע בתוך ים של בינוניות.
השיר הסוגר Last Goodbye, אני מודה לא הצלחתי להתחבר אליו יותר מידי למרות אני חושב שיש לו לא מעט פוטנציאל... קשה לי עם השירה האיטית של מייקל בשיר הזה ומה שהצלחתי להבין מהשיר הוא הרבה קיטצ'יות (שימו לב לשם....)
בסופו של דבר זה לא זה.. איפה ה- Circus Maxmius שבה התאהבתי? תבניות קצב כמו בפתיחה של Sin, יצירות אפיות כמו Mouth of Madness, Glory of The Empire ו- The 1st Chapter, צעקות גבוהות של מייקל הסולן כמו ב- Alive, פתיחה משוגעת כמו ב- Why Am I Here ו- Abyss וכמובן חסר האינסטרומנטלי המשוגע שירים את האלבום.
אחת מאכזבות השנה אם לא ה...
5/10