|
אוקיי נגיד עכשיו קניתם אלבום חדש, הוא מעולה, הוא מעיף אתכם הוא מטורף לגמרי אבל יכול להיות שבעוד חצי שנה מעכשיו הוא ישמע לכם טרחני, לא חדשני בכלל ואפילו צעד אחורה מוזיקלית. הנה במה שבה אפשר לבדוק אלבומים במבט שני, דבר שאנחנו לא עושים הרבה ולנתח האם מדובר באמת בהצלחה או כשלון לטווח הארוך, קלאסיקה או נפל.
הפרמטר הוא שמדובר באלבומים שיצאו לפחות לפני חצי שנה ואלבומים שחרשתם עליהם, שאתם באמת מכירים אותם לעומק ולרוחב ויש לכם מה להגיד עליהם.
אני רוצה ברשותכם לבחון מחדש שני אלבומים, אימאג'נריום של נייטויש שיצא בדצמבר של שנה שעברה ו-requiem for the indifferent של אפיקה שיצא במרץ האחרון. נתחיל עם הסקירה מחדש החיובית יותר, אימאג'נריום שסקרתי אותו בסיכום השנה שעברה בצורה סופר חיובית, 9 מתוך 10 בזמנו.
- אוקיי אז בזמנו הקשבתי לו בערך חודש ובאתי אליו בלי הרבה ציפיות כי הוא נשמע לי כמו רעיון שהם גנבו מטרי גיליאם והעובדה שלפני המאסטר הם שינו את האיות של האלבום כדי להימנע מבעיות משפטיות וכו' לא הכי עזרה אבל הכל נמחק ברגע ששמעתי את האלבום בפעם הראשונה. עד עכשיו אני טוחן אותו בכמויות לא נורמליות, שלוש או ארבע שמיעות מלאות בשבוע מהסיבה הפשוטה שהוא מדבר אליי ברמה הכי פשוטה, זה מה שאני חיכיתי לו המון זמן, אלבום מטאל שהוא פסקול אמיתי, סיפור על לידה ואהבה ובדידות והזדקנות וכל הדברים שאנחנו פוגשים בחיים שלנו, דברים שעושים אותנו עצובים ושמחים וכועסים ומחזירים אותנו לזמנים מאושרים יותר, דברים קסומים ועל אנושיים שמשאירים אותנו פעורי פה, החיים כרכבת הרים והחיפוש אחרי יופי. אימג'נריום הוא אלבום קסום בעיניי בגלל קנה המידה שלו שמצליח בחמש שניות מתחת לשבעים וחמש דקות להביא דברים שאנשים מנסים למצוא דרך ולא מצליחים להגיד במשך חיים שלמים.
מוזיקלית הוא אלבום מאוזן, פאמפ מטאל סימפוני במלוא ההדר שלו, בלי בושה וכמה שהוא אימפולסיבי ככה הוא מלא מחשבה ורגש, רואים שהייתה כאן הרבה עבודה גם על תסריט, סיפור וכל פניה וסיבוב שיש בו, פשוט תיסרוט מופתי בעיניי שלא עוצר אותו מלהיות מסחטה רגשית.
החל מ-taiktalvai שקל לשכוח אותו כי הוא בפינית אבל הוא בעצם אינטרו די גאוני כי הוא מצליח ביחסית מעט מילים לספר לך המון על הדמות הראשית, אמן, משורר, מאהב, אדם זקן, בודד, כנראה חווה את הזריחה האחרונה שלו בחיים האלו, יושב על כסא נדנדה ושר סרנדה אחת אחרונה לנס של החיים... storytime לעומת זאת כל כך שמח ושובב ומזכיר לי קצת את המיקדו של גילברט וסאליבן אבל הוא עטוף בקסם וחום ובלי בושה הוא פותח שער לתוך קרקס שלם, מלא באושר והרפתקאות ואחריו ghost river, אולי השיר הכי פחות אפקטיבי מבחינת לחן באלבום אבל לירית הוא בול קליעה, ההפך המוחלט מהשיר הקודם, שיר על כל הדברים הרעים שבחיים, שיר על עצב ואיבוד התמימות ושני השירים האלו די אומרים ביחד הרבה על הניגוד הבלתי נגמר שבמסע הזה שבמידה רבה באמת יוצא לרך רק ב- slow love slow זורק אותך לזמנים מוזרים, שיר אהבה אולי, אולי על שיברון לב, לך תדע אבל הוא בנוי בצורה מוצלחת למרות שהוא עוף מוזר ללהקה כזאת, שיר ג'אז עפוף עשן ומסתורין. בעיניי הוא שיר על אי ידיעה. i want my tears back ו-scartale מעיפים אותך וגורמים לך לרקוד בלי בושה עם פזמונים גדולים וקרקסים שלמים וחמת חלילים מטורפת וסולואים ו- C parts כבדים אבל פשוט מרהיבים... arabqsque ממשיך את המסע, קטע מחבר קצר אבל גדול מאוד וקולע בו זמנית ואז turn loose the marmaids שאני חושב שהוא הבלדה הכי טובה שלהם, אין לי הרבה מילים עד עכשיו להסביר אותו על אהבה של הורים שקושרים לך את הנעליים לפני שאתה יוצא למסע גדול, לא משנה איזה מסע, זה יכול להיות היום הראשון בגן או לצאת למלחמה,אין לו ממש זמן כי הוא די מזנק בין ילדות לזקנה בין כל מילה שלו, הוא מדבר על ילדים שמעיפים עפיפונים ושורה ובית אחרי הוא על להסתכל אחורה על חיים שחיו אותם היטב, אולי העפיפונים הם זכרונות רחוקים, לך תדע אבל בעיניי הוא שיר באמת נהדר ויוצא דופן בכנות שלו... בעיניי הוא כל כך מושך אולי כי כל הדברים שאני מוצא בו הם דברים שאף פעם לא באמת זכיתי להם כמו תחושה של בית ושייכות וזכרונות טובים. אין לי היסטוריה מוצלחת עם ההורים שלי שאף פעם לא היו אנשים שהראו רגשות ממש עד שהדברים נהיו ממש איומים נפשית אצלי וגם אז זה בעיקר היה פניקה ואף אחד אף פעם לא רצה לדבר ולהתייחס לדברים ואני חושב שמצאתי מפלט קטן בשיר הזה. אושר ועצב גדולים אחד ליד ובתוך השני.
A kite above a graveyard grey
At the end of the line far far away
A child holding on to the magic of birth and awe
Oh, how beautiful it used to be
Just you and me far beyond the sea
The waters, scarce in motion
Quivering still
At the end of the river the sundown beams
All the relics of a life long lived
Here, weary traveler rest your wand
Sleep the journey from your eyes
Good journey, love, time to go
I checked your teeth and warmed your toes
In the horizon I see them coming for you
The mermaid grace, the forever call
Beauty in spygladd on an old man's porch
The mermaids you turn loose brought back your tears
אחריו מגיע rest calm שקשה להתבלבל לגביו, שיר שמדבר על הרצון למות מוות יפהפה, בריחה מושלמת וגם הוא נע בין הכאב של הזקנה לבין זיכרונות ילדות אבודים, בין בתים כבדים לבין פזמון פייטני ושונה בתכלית, בין נעורים ושמחה לצער.
the crow the owl and the dove בעיניי הוא על התגברות, על מציאת הכוח דרך צפייה בעולם שמסביב וביופי שיש בו, מציאה של כבוד וחוכמת חיים שרק הזמן נותן. השלב הלפני האחרון אחרי שהאהבה מכזיבה אותך. יש לו המון משמעויות נסתרות מעבר כנראה אבל ככה אני רואה אותו.
last ride of the day הוא תרתי משמע הנסיעה האחרונה על רכבת הרים כשהשמש שוקעת, הריגוש שבסיוט ובו זמנית הוא על לאהוב פעם אחת אחרונה, החיוך האחרון לפני שהמסך שוקע על הכל... השיר הזה מעיף אותי לקיבינמט כל פעם מחדש, כזה כיפי ובו זמנית בכל רגע שלו אתה יודע שיש בו undertone מאוד סופי...
האלבום נגמר עם song of my self, עשר דקות שמחולקות לכמה חלקים שונים מאוד ולא מסכמות את האלבום כמו שאפשר לצפות, אף אחד לא מת באמת, הוא עושה בגדול מאוד את מה שהאלבום עשה עד עכשיו פעם אחת אחרונה, הוא מספר סיפור על חיים ואהבה ואבדן ומסתורין, על כלב מוכה בסמטת רחוב שאי אפשר היה כבר לעזור לו, על גבר זקן ועזוב בעליית גג (שמשום מה גומר על בובת ראווה ומוציא אותו לגמרי מפוקוס כל פעם!!!), בחורה מסתורית עם פרפר ירוק על הצוואר שהולכת לארוחת ערב לבד ועל הדברים שאתה נזכר בהם, על התו שכל שיר עצוב נגמר בו ועל הרצון להיות ראוי, להיות גבר ולא לאבד את חדוות הנעורים ולשמור על כל הזכרונות חיים וככה אף אחד לא באמת. בעיניי הסיפור נגמר בהודאה שאומנם זה בלתי צפוי ואי אפשר לדעת איך זה יגמר אבל כל עוד נהיה ראויים לאהבה הסיפורים שלנו ימשיכו לחיות הלאה.
מבחינתי האלבום הראשון ששמעתי שהצליח להביא את אומנות הסיפור דרך המוזיקה לרמה כל כך גבוהה מאז סינז פרום א מאמורי גם אם הוא עושה את זה בצורה מאוד שונה ומתמקד ברעיונות אחרים מאוד, הוא עדיין בבסיסו אלבום שמזיז אותך, שסוחף ומחבק בלי בושה וסוחט דמעות וצער אבל הוא הוראה ברורה למאזין לחיות ולאהוב.
אישית הוא גרם לי לחשוב מחדש על הרבה דברים שאני הרגשתי שראוי ואפשרי לעשות במוזיקה אחרי המון שנים של יעילות טכנית והתמקדות בדברים שמצפים מלהקת מטאל. הוא מסר לעולם שחשוב לחיות ולאהוב ולנסות ולטעות ולא לפחד, בין אם אתה מאמין באלוהים ובחיים אחרי המוות ובין אם אתה לא, שזה לא משנה אם אתה מסתכל על הזמן כקו לינארי שחומק לך בין האצבעות ולא יחזור שוב, האופציה האמתית היחיד היא לצלול פנימה ולהיות ופשוט לאהוב כל שנייה שמביאה איתה טיפה של אושר.
מעבר לזה יש את הסרט עצמו בהמשך השנה ואני לא יודע אם הוא יהיה שווה משהו למרות שברור שבפינלנד הוא יהפוך ללהיט הכי בהיסטוריה שלהם אבל הסיפור כמראה מוזיקלית הוא אחד היצירות הכי חשובות ומלאות בשבילי. אחד מחמשת הגדולים שלי בכל הזמנים, מאלו שגם אם אתה לא יודע איך לאיית את השם שלהם, גם אם אתה לא יודע בדיוק איך להסביר את זה, הם פועמים באותו הקצב של הלב שלך. זהא חד בשביל הילדים והנכדים.
- אהמ... כה סואו הנה הקונטרסט שלו, רקוויאם לאדיש של אפיקה, אלבום שמנסה לנוע בין פוליטיקה, איכות הסביבה, שימור של רגשות בעולם קר ומנוכר שבו כולם מחפשים לרצות את האגו והאינטרס האישי שלהם ועוד המון. הבעיה שלי היא שהלהקה הזאת לאט לאט הופכת לפרוג מטאל מחושב וצפוי, הם נעים על פס היצור שהם מנסים להימנע ממנו, זו השורה התחתונה מבחינתי.
האלבום עצמו בנוי פלוס מינוס באותה צורה שכל אלבום אחר שלהם בנוי, פתיח של דקה עד שתיים עם מקהלה וכו', שיר פתיחה גדול וקליט בטירוף, אחריו הסינגל הראשון עם הפזמון הענקי, פאוור באלאד, קטע ארוך וטכני, קטע מעבר קטן ואז סוג של fillers, כמה שירים קליטים, טכניים, מעניינים למי שאוהב את הלהקה אבל אין להם ממש משקל כמו לחמש או שש הקטעים שהיו לפני בשורה התחתונה, לא משהו שהיית מנסה למכור נגיד בתור הכרטיס ביקור שלך. ההבדל היחיד הוא שהשיר נושא הגדול נמצא באמצע של האלבום הזה בניגוד לקודמים שהוא היה בהם תמיד בסוף אבל זה לא ממש שינוי גדול או רציני כי השיר האחרון עושה את זה בכל מקרה סואו... חמישה אלבומים כולם כמעט אותו הדבר, קידה על ההתמדה והכיוון אבל מוצה.
האלבום עצמו הוא אפיקה, הוא מפוצץ בקטעים קליטים ומהירים וחולניים עם דאבל בס דוהר וסולואים נהדרים ומעניינים ובלדות מרגשות וכל שיר מפוצץ במלודיות קליטות וזה מה שמגניב בהם, לא משנה כמה הם כבדים או טכניים זה נשאר סופר כיפי וקל לשמיעה. מת עליהם אבל אם הבא שלהם לא יראה שינוי דרסטי תהיה לי בעיה איתם. אנחנו בדרך למשבר אמון אחרי האלבום הזה.
אחרי karma הפתיח הרגיל נכנס monopoly on truth שהוא מאוד פוליטי ויש בו דיאלוג בין הזמרים שהוא בעצם חוסר דיאלוג שבו צד אחד אומר לשני משהו והשני חוסם אותו ומודיע לו שהאמת היא מה שרלוונטי לדעות שלו. ההקשר ברור בעולם שבו מאות אלפים יוצאים לרחובות להגיד את מה שיש להם והממשלות בוחרות לטאטא אותם עם מקלות, רובים ושימוש ציני בתקשורת.
storm the sorrow הוא מונולג פנימי יותר, הסתכלות החוצה אל עולם שבו אתה נמשך להמון כיוונים שכל אחד מהם רוצה לנצל אותך, שמתעלמים מהצער והכאב ועל מציאת כוח כדי לקרוע את השרשראות ולהיות בן אדם טוב יותר. שני השירים מסמנים ד"א את ההבדל בין הכתיבה של מארק ג'נסן לסימונה סימונס כשהוא יותר פוליטי וגרנדיוזי עם דיאלוגים וסאמפלים שמצטרפים להכל והיא מתעסקת בנושאים פנימיים, יותר על מציאת כוח והתגברות על משברים אישיים. מעניין דרך אגב לראות איך בן אדם שהוא המאסטר מיינד של הלהקה ונמצא מאחורי כל צעד שלה מאז ההתחלה מוותר על שליטה ככה ונותן ללהקה לתפקד יותר ויותר כדמוקרטיה. לא קורה הרבה. הולנדים...
delirium היא הבלדה ברוח האלבומים הקודמים, feint, soiltray ground, chasing the dragon ו- our dastiny. מתחיל מגניב ונהיה עוד יותר מגניב אבל ברטרוספקטיבה אתה נשאר בעיקר עם הרגשה של חוסר תדהמה...
internal warfare מוקדש לקורבנות של אנדרס בריוויק למרות שקשה להאמין שהוא נכתב אחרי אבל בצורה די מדוייקת הוא מספר את הסיפור של האויבים של הדמוקרטיות המודרניות, הקיצונים המטורפים שרואים בעצמם כצבא של איש אחד... קליעה מפחידה בול. השיר הכי כבד לדעתי באלבום גם. אחריו מגיע שיר הנושא הגדול עם כל השינויים והחלקים השונים שבעצם מספר את הסיפור שהם ניסו להעביר הפעם, הזדמנות אחת אחרונה לשנות כיוון לפני שהכל הולך לעזאזל והוא שיר הנושא הכי פחות מוצלח שלהם עד עכשיו ביחס לאחרים. הוא אחלה בפני עצמו אבל אין לו ממש פאתוס בעיניי.משם זה שורה של שירים די רופפים יחסית לאלבומים קודמים, אומרים המון דברים שנאמרו כבר ולא אומרים יותר מדי... התאוריה שלי היא פשוטה. סימונה סימונס ראתה שיש לה אחיזה מטורפת והיא הפרצוף של הלהקה אז היא סגרה עסקה עם ג'נסן שהיא תקבל כמעט חצי מהשירים בכל אלבום... הוא מכין 15 שירים בערך, היא כותבת ומה שהכי טוב שלה הוא מכניס במקום הפחות טובים שלו, אלו שהם יותר קליטים פשוט כותבים מהר והופכים אותם לשירי המיד טמפו הקליטים יותר, אלו שבהתחלה ולקראת הסוף ואת אלו שיש להם מבנה קצת מעניין יותר הוא מכניס לתוך השירים היותר כבדים שלו כמו internal warfare ו-avalanche.
אני מת עליהם, הם חבר'ה ממש נחמדים ולהקה מעולה אבל הם בוחרים בעיניי במסלול ממש פשוט לעשיה והם יכולים לעשות הרבה יותר מזה. קצת מנוחה והתבוננות פנימה תעזור להם למצוא אנרגיות יצירתיות חדשות שהם ממש צריכים. הם הודיעו שיש להם כבר 11 שירים גמורים לאלבום הבא שהם יקליטו בקרוב... הא??? כולה חצי שנה, אני לא מבין איך אפשר לחיות במצב כזה של עבודה כמו פס יצור שלא משתנה... לדעתי פשרות והתעשיה עצמה עוד יגמרו את הלהקה הזאת ואני סופר מקווה שאני טועה.
עדיין אחת מהלהקות הכי אהובות עליי אבל מקווה שהם ימצאו אנרגיות חדשות כי עם כמה שהוא אחלה והכל זה הדבר שהכי איכזב אותי השנה.
_________________
Sent from my Mjolnir Mark VII Powered Assault Armor
|
התחבר
שאלות נפוצות
