אם תרשו לי, אני אכתוב על 2011, אבל לא על 2011 שלכם, אלא על 2011 שלי. כי בתור מי שהיה בפיגור איום והכיר רק את DT, uבעקבות השיטוטים שלי בפורום הזה והקריאה המרובה של כל הפנינים שלכם, 2011 שלי היתה שנה של גילויים, חידושים ופתיחת אופקים ברמה כזו שאם נעשה מקבילה מינית (ואני מבקש מראש סליחה) מבתול הפכתי למקבילה הגברית של נימפונית.
אז לא תהיה כאן התייחסות מקצועית או אפילו חובבנית מקצועית אל האלבומים החדשים של 2011 אלא רק זווית אישית לגמרי שלי על המהפך כמעט שעברתי ב- 2011 והמוזיקה הנפלאה שגילית המון המון בזכותכם:
חשבתי הרבה מאוד ממה להתחיל - אבל אז אם זה פורום של
DT נתחיל מ- DT וזו ד"א הפעם היחידה שתהיה כאן למטה התייחסות לאלבום שיצא ב- 2011. אני את DT התחלתי לשמוע דווקא מהאלבום האחרון שהם הוציאו לפני ADTOE שהוא כמובן Black Clouds Silver Linings (זה כמובן לא היה ב- 2011) ועל כן בהתחלה לא הבנתי למה כולם מצביעים עליו ועל קודמו כאלבומים לא טובים או פחות טובים. זה פשוט מה שהכרתי. אח"כ עם הזמן כששמעתי והכרתי את כל הרפרטואר יכולתי להתחבר לביקורות הללו למרות שלי תמיד תהיה פינה חמה בלב לאלבום הזה שכן הוא היה השער דרכו עברתי אל העולם המופלא הזה.
אבל כתוצאה מההליך הזה באמצעותו למדתי להכיר (היום כבר אפשר לאמר יחסית לעומק) את עולם היצירה של DT, אני חושב שאולי הציפיות שלי היו פחות גבוהות מADTOE כי אני בניגוד לרבים אחרים לא חיכיתי לאלבום ש- will redeam DT או יכתוב "מה שהיה צריך להוכיח" על משהו שהיה טעון הוכחה. בשבילי DT רק לאחרונה הוכיחו את כל מה שהיה צריך אז מה עוד? אולי בגלל זה ההתלהבות שלי ממנו גדולה כ"כ. הציפיות שלי לא היו בשמיים מלכתחילה ולכן כשהאלבום העיף אותי הרבה מעל לשמיים ועד לחלל ההנאה היתה מושלמת.
אין טעם להיכנס לפירוט שיר by שיר כי כבר עשיתי את זה וחוצמזה יש כאן הרבה חבר'ה שיודעים לפרק מוזיקלית ולהצביע על מה עובד כל כך טוב. רק אומר דבר אחד והוא שלטעמי outcry הוא הבולט באלבום ולמרות שכבר שמעתי את האלבום כ"כ הרבה פעמים עד כדי מיאוס ולכן לקחתי כמה חודשים הפסקה, אין כמעט יומיים רצוף שאני לא דוגם רק את השיר הזה וזה לא נמאס אנשים פשוט לא נמאס.
אבל DT זה החלק הפחות משמעותי בשנה הזו שלי חברים כי בזכותכם כמו שאמרתי נפתחו לי ה....אוזניים, והמוח, והתפיסה ועוד כמה דברים כי עברתי על ההמלצות של כולכם (בעיקר הסקירות
המעולות של טל שמבלי דעת הפך קצת למורה הדרך שלי) וגיליתי עולם שלם. עכשיו למאזיני prog ו- prog metal ותיקים שכמותכם כל זה יראה בנאלי אולי ואתם (במיוחד מר עוזרי שבאמת קצת מדאיג אותי בבחירות שלו מבלי שאכיר אותו בכלל
סתם בדיחה, באמת!!) אולי קצת תגחכו אבל...קודם כל שיהיה לכם גיחוך נעים, אני לא נעלב. שנית..מה לעשות שלי הכל חדש? תקנאו בי כי אני עכשיו מגלה הכל...
התלבטתי מי ראויה להיות מוזכרת ראשונה (חוץ מה- Mothership כמובן הלא היא DT) והפור נפל אחרי הרבה מחשבה על
Riverside. אולי כי התהליך איתם היה הפוך. למה הכוונה? כשהחלטתי שהגיע הזמן להרחיב אופקים ולשמוע עוד בתחום הזה, התחלתי איתם. התחלתי עם Second Life Sydrome ולא התחברתי. לא יודע למה בדיוק אבל אולי זה כי עוד לא הייתי בשל לגמרי...אין לי מושג. אבל העובדה היא שאחרי כמה שמיעות זנחתי אותו וסימנתי לעצמי....riverside is not my cup of tea. אחרי ששמעתי עוד כמה הרכבים והתחברתי למוזיקה שלהם (ראו למטה) וקראתי במקרה שוב על Riverside אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהרכב שכולם גומרים עליו את ההלל בצורה כזאת כולל במיוחד עידן, מתן, טל וניר לא מתחבר אלי. נתתי לזה עוד צ'אנס ועכשיו לא רק שהם my cup of tea הם גם my cup of tea and beer and scotch and and and. הקיצר אני מאוד, אבל מאוד אוהב את מה שהם עושים.
אם כן התגליות שלי לגבי Riverside השנה הן:
סטטוס - שמיעות מרובות של Second Life Syndrome וקצת פחות מרובות של Out of myself, שמיעות בודדות של Rapid Eye Movement.
שיר מועדף - Second Life Syndrome שכיכב גם כמה שבועות כרינגטון שלי עד שחזרתי לקטע מתוך Strange Deja Vu. שוב מבלי לעשות שימוש במונחים מקצועיים מדי (לא בגלל שאני לא רוצה בגלל שאני לא יכול) אבל החלק שבו לאחר הקטע ההתחלתי בו יש רק את הגיטרה של הפתיחה מצטרפים כולם ... מצמרר אותי כל פעם מחדש. זו באמת יצירת מופת ולא להאמין שפולנים מסוגלים לכזה עומק רגשי. אולי הם חשבו על הוילונות שלהם או משהו...
הבאה בתור בתגליות 2011 היא הגב'
Symphony X. בתור חובב מוזיקה קלאסית (שוב, רק חובב, לא מקצוען) הנסיון הזה לשלב אלמנטים קלאסיים בתוך המוזיקה שלהם דיבר אלי עד מאוד. גם כאן הלכתי לפי ההמלצות של המומחים באשכול הרלוונטי והתחלתי ב- V. בניגוד ל-Riverside כאן התגובה המיידית והראשונה היתה WOW!! לסולן אלן יש קול עוצמתי ביותר שמתלבש מעולה לטעמי עם הקונספט. הבנתי מהקריאה שהבחור שאחראי על ההלחנה זה מר רומיאו ירום הודו שחושב שהשמש זורחת לו מה- &)*&) הבעיה היא שיכול להיות בהחלט שהוא צודק!!
הכל פשוט הכל פוגע, המלודיקה, הסולואים, שילוב מעולה של אלמנטים קלאסיים אמרתי? המון עוצמה וכוח משולבים מיד אחרי זה או אפילו תוך כדי בעדינות ורוך כבר ציינתי?
הדבר היחיד שאני פחות מתחבר אליו זה הליריקה - מה לעשות חברים בגילי המופלג מלחמות אבירים וכיו"ב לא עושות לי את זה - אבל המוזיקה שהלהקה המשובחת הזו מוציאה תחת גיטרתה, קלידיה ותופיה בהחלט עושות לי את זה ו- In a big fucking way.
סטטוס: שמיעות מרובות של V ושל The Odssey.
שיר מועדף - בשלב זה - the odyssey. עושה לי חשק תמיד לחזור הביתה או להרגיש הביתה. אולי בגלל ש-
"home I have dreamed of home".
"אבל אמרת שהליריקה לא משהו". "אז אמרתי אז מה - ממתי מישהו לוקח ברצינות מה שאני אומר?"
טוב התעייפתי והאמת שהפוסט הזה כבר נהיה ארוך מדי ממילא.
המשך יבוא ובו כמובן כל אלו שניחשתם - Opeth, Pain of Salvation and Rush. אה וגם אחד דניאל יעקבוביץ' שהראה שאיכות זו לא מילה גסה גם במוזיקה ישראלית, או בעברית אפילו אם היא מ- NY.
בי בינתיים - מקווה שלא עייפתי אותכם יתר על המידה.