YtseJammers Israel

woow, זה ממש ממש טוב! הסוף גאוני
וגם הסוף שך planet smasher, והOmnisdimensional Creator הוא אחד המגניבים!!

liordavidlior כתב:

Ozerivarium כתב:אני גם חושב שזה אלבום מצויין למי שמחפש האבי מטאל מלודי

התכוונתי למלודי בתור מרגש ולא בתור תת ז'אנר (כמו מלודיק דת') .

יאללה אנשים תמליצו

לא צריך להכביר במילים בניסיון להגדיר את The Blackening מבחינת ז'אנר... זה לא האבי, זה לא ת'ראש, זה לא מלודי, זה פשוט, מטאל, לפרצוף.

Plaschkes כתב:לא צריך להכביר במילים בניסיון להגדיר את The Blackening מבחינת ז'אנר... זה לא האבי, זה לא ת'ראש, זה לא מלודי, זה פשוט, מטאל, לפרצוף.

אין צורך. כמו לבנת חבלה עם טמפרנט רע במיוחד. אלבום ענק.

ושימו לב בזילטויד לדעתי לפואנטה שעומדת מאחורי הרגשות האלו שיוצרים רעיון שהוא בעצם מראה לנפש של היוצר. זילטויד הוא לא יותר מאשר חנון שרוצה להיות גיבור גיטרה מגניב ואהוב (בבוקלט מסופר איך זילטויד הכועס הרביץ לו בתיכון, לא צוחק) אז הוא מתנהג כמו בריון והוא לא מקבל את האהבה אז הוא פשוט מתפרק וצורח וכל הרצון שלו לדעת מי הוא ולמה זה קורה לו מביא אותו לתשובות שקשה לדעת באמת אם הן מרסקות אותו או בונות אותו כי מי ששמע את הדיסק יודע באיזה אנטי קליימקס הוא נגמרץ. זה נשמע מגוחך אבל טאונסנד עצמו מבלה המון זמן בהתמודדות עם האישיות הדו קוטבית שהוא חי איתה והאלבום הזה הוא הדבר הראשון שהוא הוציא אחרי שהוא פירק את שתי הלהקות שלו שהן בעצם שתי המראות לאישיות שלו (אחד מלודי ונסיוני והשני מטאל כאסח רצח כמו שהעולם לא ראה) והאלבום הזה משלב ביניהם והוא עשה את הכל לבד ובשבילי הבן אדם הזה הוא ממש גיבור, הוא מסתכל לפחד בעיניים, דוחף את האצבע לאף ומה שיוצא הוא מראה לעולם והוא עושה את זה בצורה ממש מדהימה.

יאללה עוד אלבומים!!!!

Sentient 6 כתב:

Plaschkes כתב:לא צריך להכביר במילים בניסיון להגדיר את The Blackening מבחינת ז'אנר... זה לא האבי, זה לא ת'ראש, זה לא מלודי, זה פשוט, מטאל, לפרצוף.

אין צורך. כמו לבנת חבלה עם טמפרנט רע במיוחד. אלבום ענק.

ושימו לב בזילטויד לדעתי לפואנטה שעומדת מאחורי הרגשות האלו שיוצרים רעיון שהוא בעצם מראה לנפש של היוצר. זילטויד הוא לא יותר מאשר חנון שרוצה להיות גיבור גיטרה מגניב ואהוב (בבוקלט מסופר איך זילטויד הכועס הרביץ לו בתיכון, לא צוחק) אז הוא מתנהג כמו בריון והוא לא מקבל את האהבה אז הוא פשוט מתפרק וצורח וכל הרצון שלו לדעת מי הוא ולמה זה קורה לו מביא אותו לתשובות שקשה לדעת באמת אם הן מרסקות אותו או בונות אותו כי מי ששמע את הדיסק יודע באיזה אנטי קליימקס הוא נגמרץ. זה נשמע מגוחך אבל טאונסנד עצמו מבלה המון זמן בהתמודדות עם האישיות הדו קוטבית שהוא חי איתה והאלבום הזה הוא הדבר הראשון שהוא הוציא אחרי שהוא פירק את שתי הלהקות שלו שהן בעצם שתי המראות לאישיות שלו (אחד מלודי ונסיוני והשני מטאל כאסח רצח כמו שהעולם לא ראה) והאלבום הזה משלב ביניהם והוא עשה את הכל לבד ובשבילי הבן אדם הזה הוא ממש גיבור, הוא מסתכל לפחד בעיניים, דוחף את האצבע לאף ומה שיוצא הוא מראה לעולם והוא עושה את זה בצורה ממש מדהימה.

יאללה עוד אלבומים!!!!

:metal :

מהי הלהקה השניה, המלודית שלו?
The Devin Townsend Band?

אני פשוט יעשה סדר בכל הלהקות שלו וזהו.

Strapping Young Lad זאת הלהקה החולת נפש שלו, הרבה עצבים והרבה מאוד הומור.

Devin Townsend Project, The Devin Townsend Band הם הלהקות היותר "שפויות" שלו. בעיקרון אין מה להשוות בין הלהקות האלה לבין SYL ברמת האגרסיביות, אבל גם בחלק מהשירים בלהקות הללו ישר קטעים כבדים. בנוסף הלהקות האלה הרבה יותר פרוגרסיביות.

ובהוצאות שפשוט על שמו, הוא משלב בין 2 הדברים.

MrReD כתב:אני פשוט יעשה סדר בכל הלהקות שלו וזהו.

Strapping Young Lad זאת הלהקה החולת נפש שלו, הרבה עצבים והרבה מאוד הומור.

Devin Townsend Project, The Devin Townsend Band הם הלהקות היותר "שפויות" שלו. בעיקרון אין מה להשוות בין הלהקות האלה לבין SYL ברמת האגרסיביות, אבל גם בחלק מהשירים בלהקות הללו ישר קטעים כבדים. בנוסף הלהקות האלה הרבה יותר פרוגרסיביות.

ובהוצאות שפשוט על שמו, הוא משלב בין 2 הדברים.

אני שומע עכשיו את kai של devin townsend project אכן שונה לחלוטין משאר הלהקות.

Sentient 6 כתב:

Plaschkes כתב:לא צריך להכביר במילים בניסיון להגדיר את The Blackening מבחינת ז'אנר... זה לא האבי, זה לא ת'ראש, זה לא מלודי, זה פשוט, מטאל, לפרצוף.

אין צורך. כמו לבנת חבלה עם טמפרנט רע במיוחד. אלבום ענק.

ושימו לב בזילטויד לדעתי לפואנטה שעומדת מאחורי הרגשות האלו שיוצרים רעיון שהוא בעצם מראה לנפש של היוצר. זילטויד הוא לא יותר מאשר חנון שרוצה להיות גיבור גיטרה מגניב ואהוב (בבוקלט מסופר איך זילטויד הכועס הרביץ לו בתיכון, לא צוחק) אז הוא מתנהג כמו בריון והוא לא מקבל את האהבה אז הוא פשוט מתפרק וצורח וכל הרצון שלו לדעת מי הוא ולמה זה קורה לו מביא אותו לתשובות שקשה לדעת באמת אם הן מרסקות אותו או בונות אותו כי מי ששמע את הדיסק יודע באיזה אנטי קליימקס הוא נגמרץ. זה נשמע מגוחך אבל טאונסנד עצמו מבלה המון זמן בהתמודדות עם האישיות הדו קוטבית שהוא חי איתה והאלבום הזה הוא הדבר הראשון שהוא הוציא אחרי שהוא פירק את שתי הלהקות שלו שהן בעצם שתי המראות לאישיות שלו (אחד מלודי ונסיוני והשני מטאל כאסח רצח כמו שהעולם לא ראה) והאלבום הזה משלב ביניהם והוא עשה את הכל לבד ובשבילי הבן אדם הזה הוא ממש גיבור, הוא מסתכל לפחד בעיניים, דוחף את האצבע לאף ומה שיוצא הוא מראה לעולם והוא עושה את זה בצורה ממש מדהימה.

יאללה עוד אלבומים!!!!

אחלה פוסט . שווה לנסות גם להקשיב ל Accelerated Evolution שבו הוא גם מפגין הרבה מחאתיות כלפי העולם והדרך בה הוא מתנהג כלפיו .

Overkill - Horrorscope:
לדעתי מבין אלבומי הת'ראש הטובים ביותר שיצאו אי פעם, וזה לא שיצאו פחות מטורפים או פחות טובים לפני כן או לאחר מכן, אבל האלבום הזה מ-1991 הוא משהו מיוחד, עם הקול הנהדר של בובי בליץ, הנקי ומחוספס גם יחד, הבאס של D.D. Verny וכל העבודה של שאר מחלקת המוזיקה של הלהקה, ושירים כגון Blood Money, Nice Fay... For A Funeral וכמובן השיר הנושא את שם האלבום, הופכים את המוצג הנ"ל לפצצת ת'ראש אימתנית

NEVERMORE - DEAD HEART IN A DEAD WORLD

אני אתחיל בשביל מי שמכיר את הלהקה עם הדיון הישן של "האם זה אלבום ממסוחר" ואני אודיע לכם שזה לא רלוונטי משום בחינה כי האלבום הזה מסוגל לחדור בונקר מרוב שהוא עוצמתי!!!

ולמי שלא, לב מת בעולם מת הוא אחד מאלבומי המטאל הכי מדהימים ששמעתי בחיים שלי. השיר הראשון נכנס כאילו זה שיא הטירוף בשיר השלישי והאלבום לא נחלש משם אפילו לשניה.the river dragon has come ,engines of hate, inside four walls וכמובן השיר שהם כל כך אוהבים בעצמם להלל בתור הבלדה קורעת הלב שכל המטאליסטים מאבדים איתה את הבתולים, דה הארט קולקטור והקאבר החולני הזה לסאונד אוף סיילנס של סיימון וגרפאנקל שמרסק את כל מה שחשבתם שאתם יודעים. זה הגיוני שבאלבום הזה יש את הלהיטים הכי גדולים והכי שוברים, יש בו את הסולואים הכי מטמטמים של לומיס (כן נכון בסולו של born הוא נשמע כאילו הוא עוצר קטר רכבת עם הגיטרה שלו ומעיף אותה מחוץ למערכת השמש, הוא לומיס.), וורל דיין בהופעה הכי גדולה שלו לדעתי. אבל ת'כלס זה האלבום שלהם, זה הרגע הגדול ביותר שלהם עד כה והם מקבלים שם חיזוק הכרחי של אנדי סניפ שהפיק ומיקסס וכנראה באותה הזדמנות שידרג את הרזומה שלו ביג טיים. האלבום הזה עשוי מחומר של אגדות, אין בו שניה אחת עצלה, הוא בועט, הוא יודע לרגש, הוא מפלצתי והמנוני ועוצמתי והוא עומד שם יפה מאוד עם דה בלאקנינג ובלאד מאונטיין בתור אחד מאלבומי המטאל הכי חשובים של הת'ראש של שנות האלפיים, העשור האחרון ובכללי לדעתי מדובר בלהקת המטאל האמריקאית עם הפוטנציאל הכי לא ממומש מבחינת מכירות עד עכשיו וחבל כי מגיע להם הדליינים הכי מרכזיים ובמות גדולות יותר ומקום יפה בבילבורד.
מצחיק שאנדי סניפ הפך שם באמת למפיק מבוקש וכריס ברודריק הגיע בצדק למגהדת' אחרי הטורים שהוא עשה איתם ורק הרביעייה עצמה שהיא תמיד הייתה הלהקה עדיין לא מצליחה באמת להגיע למקום האמיתי שלה. fucking pisses me off.

כששמעתי את האלבום הזה בהתחלה העברתי אותו די מהר ולא התעמקתי . רק אחרי ששמעתי המלצות ותשבחות על האלבום הזה החלטתי לקחת אותו יותר ברצינות - והשתלם לי . זה ללא ספק האלבום הכי טוב שלהם ( מתחרה ראוי ל This Godless ) . מעטים הם השירים שלא התחברתי אליהם באלבום . לדעתי זו תצוגת התכלית של ג'ף לומיס . כמו שכבר אמרת Burn (שלא מופיע כאן אלא ב TGE) זה שיר מספירה אחרת ואחד משירי הת'ראש הטובים ששמעתי , מיד כשלומיס מגיע ודופק את הסולו הזה אין אחד שיעז לערער על כשרונו . גם Inside 4 Walls מציג סאונד מרושע מאוד וזה גם אחד השירים האהובים עליי. יש הנוהגים להשוות את האלבום הזה לסגנון של קווינסרייך - רק אפל וכבד יותר . האלבום הזה מראה את היכולת המושלמת של כל חברי הלהקה , וזה בהחלט אלבום שחובה להאזין לו .

סנטיינט, מסכים ב100%, לדעתי DHiaDW לוקח בהליכה את TGE, גם בהצבעות של אלבום העשור אני העלתי אותו ולא את TGE ודיי הרתיח אותי שהשאר עשו הפוך.

כל שיר באלבום הזה פשוט פנינה, בהחלט יצירת המופת הנוורמורית בהתגלמותה.

עוזרי, דווקא Acclerated Evolution לא *כזה* נהדר... בעיקר אכזב אותי שהוא לא ממש פרוגרסיבי.

אני לא רואה בו באמת פרוג' , תראה זה אלבום די פשוט אבל צריך רק להתרגל לסאונד הפשוט שלו שנשמע בחלק מהמקרים פופי אפילו . יש שמה איזה שיר שהיה אמור להתבצע
באיזה G3 .
ואתה המלצת לי עליו לא ?

המלצתי לך על דווין באופן כללי, לא חושב שהמלצתי על האלבום הזה ספציפית.
אם כבר, אז תשמע את Biomech: Ocean Machine (בעיקרון גם סולו של דווין, אני לא בטוח איזה משני השמות האלה זה שם האלבום עצמו). זה אלבום ממש טוב.
ויש גם משהו שאני לא אוהב בסאונד של Acclerated, האפקט שהוא משתמש עם הדיסטורשן שגורם לו להישמע יותר חללי ו"קלידי" כזה.... הוא משתמש בזה בעוד אלבומי סולו שלו. וזה לא סאונד טוב =\

דווקא אני מאוד אוהב את סאונד הגיטרה שלו באלבום הזה . ואני חושב שהמלצת לי על City (שהוא באמת נהדר כפי שאמרתי ).

נכון, עליו המלצתי, אבל הוא לא סולו של דווין, אלא של הלהקה שלו.

זה מזכיר לי, אלי, יש קצת סתירה במה שאתה אומר. לא היה אף פעם Devin Townsend Project, היה פשוט Devin Townsend, שבאלבום החמישי (Acclerated) כנראה החליט על הרכב קבוע וקרא לזה The Devin Townsend Band (שנראה לי אחרי האלבום הזה התפרקה). אז זה אותו דבר כמו מה שהוא הוציא "תחת שמו".

Osirus כתב:

Overkill - Horrorscope:
לדעתי מבין אלבומי הת'ראש הטובים ביותר שיצאו אי פעם, וזה לא שיצאו פחות מטורפים או פחות טובים לפני כן או לאחר מכן, אבל האלבום הזה מ-1991 הוא משהו מיוחד, עם הקול הנהדר של בובי בליץ, הנקי ומחוספס גם יחד, הבאס של D.D. Verny וכל העבודה של שאר מחלקת המוזיקה של הלהקה, ושירים כגון Blood Money, Nice Fay... For A Funeral וכמובן השיר הנושא את שם האלבום, הופכים את המוצג הנ"ל לפצצת ת'ראש אימתנית

WOW