קודם כל, התמונות:
http://www.facebook.com/album.php?aid=8 ... 033&ref=mf
דבר שני, אני הייתי אחד מחבורת ברי המזל שזכו לפגוש את הלהקה המדהימה הזאת ולמרות שידעתי את זה וידעתי שאין לי למה לשמור לעצמי מקום בתור - הייתי שם כבר ב10 וחצי בבוקר.
העובדה שהייתי שם כל כך מוקדם עזרה לי "להסתנן" למתחם ההופעה בצהריים אחרי שהרכיבו את הסט של פורטנוי והצוות כנראה הלך לנוח או משהו.. היה הרבה ריגוש בזה. בנוסף ראיתי בחור תולה את אחד השלטים של הלהקה כמו שרואים בדיוידי וזה היה די מגניב.
שעת הבקסטייג' הייתה השעה שבה ההתרגשות שלי מאז הרגע שבו קניתי את הכרטיס הגיעה לשיאה. זה היה מטורף אני יודע שעוד שניה זה קורה - אני פוגש את דרים פאקינג ט'יאטר ואכן נכנסנו והם עמדו להם שם עם הגב לקיר - קצת הזכיר את התמונות ה"קשוחות" שלהם מסיסטמטיק. וואו.
עד עכשיו בגדר תעלומה מבחינתי למה הם היו כל כך חסרי מצב רוח.. קראתי פה שמישהו אמר לפורטנוי שהוא אהב את האלבום החדש- אני התכוונתי להגיד לו בשיא התמימות "Thank you for the inspiration" אבל ראיתי שהם לא כל כך שמחים ומשתפים פעולה אז ויתרתי..
החתמתי את כולם על סיקס דגריז ואת ג'ורדן על תמונה שלי איתו מהמפגש שהיה איתו כשהוא היה בארץ. בנוסף תומר (tomerrr) שפגשתי בתור לבקסטייג' צילם אותי עם פורטנוי כשהמטרה הייתה שאני אצלם אותו איתו ישר אחרי רק שהסוללה במצלמה שלו שבקה חיים (שוב, כל כך מצטער שזה קרה

). בכל מקרה התקווה שלי היא יום אחד לבוא עם התמונה הזאת ולהחתים עליה את פורטנוי
אחרי שנגמר המפגש התחילה המשימה הלא קלה בכלל של למצוא לעצמי מקום טוב לראות ממנו את ההופעה ואכן הצלחתי עם המון המון דחיפות להגיע לסביבות שורה רביעית שהייתה צפופה ברמות מטורפות.
לצערי הרב אחרי מופע החימום ואחרי 2-3 שירים עמדתי להתעלף. לא היו לי מים ובקושי יכולתי לנשום, עמדתי כמו זומבי לא מצליח לשיר ולא מצליח אפילו לבקש מים. בהרבה מאוד דמעות עזבתי את הקהל לטובת הישארותי בהכרה ויצאתי לקנות מים. זה היה אחד מהרגעים העצובים בחיים שלי, דרים ט'יאטר מנגנים על הבמה ואני בדרכי החוצה מודע לזה שלחזור לא יהיה אפשרי כבר \:
לבסוף, בשניה שהחלטתי להתעשת ולקחת את עצמי בידיים, מצאתי מקום סביר באמצע הקהל ואמנם האנשים סביבי לא ידעו את המילים ולא שיתפו יותר מידי פעולה אבל אני צרחתי את כל המילים כמו שלא צרחתי אי פעם ונהניתי בטירוף!
שני הhighlights של ההופעה מבחינתי הם הג'אם של מטרופוליס כמובן וללא ספק החלום שלי, שלא האמנתי שאני אזכה לראות את זה קורה - צ'יינג' אוף סיזנס בלייב. אמנם לא כולו אבל זה הספיק בשביל רגע מושלם של אורגזמה מוסיקלית שהביאה אותי לידי דמעות - הפעם של אושר. מדהים. מדהים מדהים.
כמו כולם פה אני מאמין, נשארתי עם טעם מטורף של עוד והבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי לזכות ולראות אותם שוב עוד בסיבוב של האלבום הזה. בע"ה.
לסיכום אני רוצה להודות למועדון המעריצים שאני גאה להיות חלק ממנו כבר לא מעט זמן, גם אם אני לא מהבולטים בו.
תודה רבה לכל מי שעבד קשה ודחף שהאירוע המדהים הזה יקרה, כל מי שהזיע בשבילנו אתם גדולים! אין כמוכם! המון המון תודה!
