סוף סוף! קצת במה ללהקת המטאל האדירה הזאת!
בתור מעריץ מושבע, ראשונה אנסה לחלק את ג'ודס פריסט לכמה תקופות, בהתאם לסגנון המוזיקלי (המשתנה מעט):
Rocka Rolla - Hell Bent For Leather, 1974-1979 - התקופה המוקדמת. סגנון שהושפע בעיקר מבלאק סאבבאת'. מטאל שהושפע רבות מבלוז, לא כבד במיוחד. אם אתה מכיר את סאבבאת' של שנות ה70 (הסגנון, הסאונד), אז זה נשמע בדיוק כך. התקופה הפחות זוהרת ומוכרת של הלהקה, אלבומים מצוינים לדעתי, אך אכן התקופה הפחות טובה בתולדותיה. כל אלבום כאן טוב מקודמו, כאשר Stained Class הטוב מבין כולם.
British Steel - Painkiller, 1980-1990 - תקופת הזוהר. British Steel הפך את הקערה על פיה. החל מהאלבום המדהים הזה ניכר שינוי בסגנון של פריסט והם הפכו ללהקת הבי מטאל לכל דבר. מבחינתי זהו אחד מהאלבומים המוצלחים של הלהקה. כל התקופה הזו (7 אלבומים) היא תור הזהב של הלהקה, אלבומי מופת - אחד אחרי השני. בסגנון ניכרת גם השפעת הגלאם, בעיקר בTurbo המצוין, שנדמה שהסגנון שלט בו באופן כמעט מלא. האלבומים הבולטים בו (לדעתי) הם: British Steel, Screaming For Vengeance, Ram It Down ו Painkiller. וכאן אנחנו מגיעים למאסטרפיס. Painkiller הוא ללא ספק פסגת היצירה של הלהקה, 11 השירים הטובים ביותר שהחבורה הזו יכולה אי פעם להפיק. אלבום מהיר, כסחיסטי, צעקני ומטאלי להחריד. גן-עדן. אצלי הוא מככב כאחד האלבומים הטובים שיצאו אי פעם ושיר הנושא כאחד הטובים אף הוא.
ללא ספק, האלבום להתחיל איתו.
Jugulator - Nostradamus, 1997-2008 - העת החדשה. אני אחלק אותה ל2: תקופת טים אוונס (הסולן שהחליף את רוב הלפורד האגדי), והרנסנס של רוב הלפורד. ממש כמו ברוס דיקינסון (מיידן) בזמנו, גם רוב האלפורד היה סולנה האגדי של הלהקה וחלק מהחותם הייחודי שלה. כמו ברוס הוא עזב לאחר אלבום השיא של הלהקה. הלפורד הוחלף בטים אוונס, סולן ממש טוב אגב, שאיכויות קולו לא נופלות בהרבה מהלפורד למען האמת (אבל זה לא ממש זה, נו).
בתקופת אוונס יצאו 2 אלבומי אולפן: Jagulator ו Demolition. אלבומים מעולים, שבהם ניכר שינוי מה בסגנון הלהקה - הלהקה החלה לנגן יותר כבד מפעם. הריפים, הסאונד, הכל יותר רע, יותר כבד, פחות מלודיה. באופן חיובי כמובן! לטעמי Jagulator טוב עשרות מונים מ Demolition.
ב2005 הלפורד חזר ישר לאלבום הופעה חיה (Live In London) ועשה את כולנו מתמוגגים מאושר. מאז הלהקה הוציאה 2 אלבומי אולפן נוספים: Angel Of Retribution ששמר על הקו הכבד להחריד של הלהקה וביחד עם הלפורד התבשל לנו כאן אלבום מופת, יצירה אלוהית פשוט. השנה יצא Nostardamus, אלבום קונספט (היחיד של הלהקה) כפול, שמגולל את סיפורו של הנביא השנוי במחלוקת. דיסק מצוין אם כי קצת מרוח מדי לטעמי.
עכשיו, אם אתה רוצה להכיר את הלהקה לאשורה, מוטב שתשמע את כל האלבומים לפי סדר כרונולוגי. אבל אני לא יודע אם יש לך את העצבים להקדיש 19:49 שעות לנושא (אתה עדיין לא מכור כמוני
). אז זואת המלצתי לאלבומים ראשונים:
1. Painkiller - שתבין מי זה רוב הלפורד.
2. British Steel - האלבום ה-2 הטוב של הלהקה לדעתי וללא ספק מבין החשובים בקריירה המוזיקלית שלהם. פשוט אין שם שירים בינוניים.
3. Screaming For Vengeance - עוד ציון דרך חשוב. אחד האלבומים הטובים של הלהקה ללא ספק.
4. Angel Of Retribution - האלבום הטוב ביותר של העת החדשה לטעמי. אלבום כבד כמו שצריך, עם הלפורד בכוחות מחודשים וגיטרות שישאירו לך רק שביבים מהמוח.
5. אם עדיין לא מספיק, Stained Class - האלבום הטוב ביותר מהתקופה המוקדמת, בשביל איזו אתנחתא רגועה משהו, וינטאג'ית כזאת. סאבבאת' בשינוי אדרת.
-----------------------
בנימה אישית, אני חושב שהלהקה הזו היא ממש אנדרייטד (בארץ לפחות). אחת מהלהקות הותיקות והטובות בהיסטוריה של המטאל, להקה שעד היום מוציאה אלבומים מעולים, לא מפסיקה לשפר ולהפתיע (וזה לא פשוט לחבר'ה שנמצאים ביחד כמעט 40 שנה). להקה שהביאה לאוויר העולם את אחת מאגדות המטאל של כל הזמנים, A Metal God, הלא הוא רוב הלפורד. יאללה כולם, להוסיף לפלייליסט!
מאיפה להתחיל???
שונאת אותו.
למי בדיוק?
